הלמידה המשמעותית כמקרה מבחן
בפוסטים קודמים תיארתי את חשיבות בניית האמון בין עובדים להנהלה, כדי להוביל ארגון להצלחה ומיצוי הפוטנציאל לאורך זמן. בפוסט זה אתמקד באחד המפתחות לבניית אמון בין הנהלה לעובדים באמצעות הלימה אמיתית בין המסרים הסמויים לגלויים, זהו אחד המפתחות שמניעים את העובדים לאמון ולמוטיבציה לקדם תהליכים חדשים ופורצי דרך.
בכל ארגון יש מסרים גלויים, בדרך כלל מאוד ערכיים ואידיאליסטים, כמו דף "ערכי החברה" המצוי ברוב האתרים, או כמו מפגש המנכ"ל עם העובדים שבו הוא מדבר על חזון האחריות החברתית וכדומה. אולם למעשה המסרים הסמויים הם המסרים החשובים ביותר בארגון משום שהם קובעים בסופו של דבר את קבלת ההחלטות, הנורמות ודרכי הפעולה של הארגון.
השאלה היא האם המסרים הסמויים חיים בהלימה עם המסרים הגלויים או שמא חותרים תחתיהם ואף נוגדים אליהם?
ההבדלים ביניהם הם גורמים מובילים ליצירת אי אמון של העובדים בהנהלה, מתוך נסיון, שבהם קרס המסר הגלוי בפני המציאות של המסר הסמוי, וכך, כאשר ההנהלה מעוניינת לצאת לדרך חדשה, אולי אף מהפכנית, העובדים יגיבו בזהירות ולא ייסחפו במהרה לפני שיוודאו את רצינות ההנהלה ושהמסר הסמוי חופף ותואם למסר הגלוי.
עד כמה הפערים האלו יכולים להיות קריטיים בהצלחה של ארגון? תלוי כמובן במידת האמון של העובדים במסרים הגלויים.
הלמידה המשמעותית- המסרים הגלויים והסמויים
בשנה האחרונה מתרחש תהליך מרתק שדרכו ניתן לתאר את השפעת הפערים של המסרים הגלויים והסמויים על הצלחת תהליך שינוי ארגוני רחב היקף, והכוונה לתוכנית להטמעת למידה משמעותית של שר החינוך, שי פירון.
שר החינוך הכריז על תוכנית מהפכנית רחבת היקף, רב שנתית, הדורשת לא פחות משינוי תרבותי והכשרתי מקיף של עובדי ההוראה ובעיקרה המעבר ממורה מעביר ידע למנחה המייצר הזדמנויות לתלמידיו לתחושת מסוגלות, הצלחה והבנה של תהליכים.
להלן טבלה מסכמת מתוך אתר משרד החינוך:
השינויים המרכזיים עבור התלמיד
| בשיטה המסורתית | בשיטת הלמידה המשמעותית |
| המורה במרכז | התלמיד במרכז – מגלה, מעבד ויוצר ידע חדש |
| המורה והספר הם מקורות הידע המרכזיים | מקורות הידע מגוונים ורבים, כולל למידת עמיתים וברשת |
| למידה בעיקר בבית הספר | למידה בכל מקום ובכל זמן |
| היקף השימוש בטכנולוגיה מוגבל | למידה פעילה ואינטראקטיבית |
| למידה פורנטלית | למידה פעילה על- פי עניין, בחירה וסגנון אישי |
השינויים המרכזיים עבור המורה
| בשיטה המסורתית | בשיטת הלמידה המשמעותית |
| המורה הוא מקור הידע המרכזי | המורה מכוון את התלמיד אל מקורות המידע |
| תפקיד המורה להעביר את הידע | המורה מנחה בתהליך הלמידה |
| סגנון ההוראה בעיקר אחיד ולרוב מיועד להגיע לסטנדרט אחיד במבחן | אין אחידות בתוצרי הידע ויש לגיטמציה לשונות |
| עבודה אישית של מורים | עבודה בצוותי מורים, בקהילות וירטואליות, תוך למידה ומשוב של עמיתים |
| הכיתה היא מרחב הלמידה העיקרי בבית הספר | הלמידה מתרחשת גם במוזיאונים, ארכיונים, אתרים היסטוריים ועוד |
טבלה זו וכל המלל הנלווה אליה בנאומים של שר החינוך, במצגות, תוכניות עבודה וכדומה הם המסרים הגלויים של ההנהלה. מסרים ברורים מאוד, אמיצים, מהפכניים, ערכיים, ומבחינה ניהולית ארגונית גם נכונים.
אולם ההצלחה של הטמעת התוכנית הגדולה הזו תוכל להתקיים רק אם המסרים הסמויים שנקלטים ברדאר של עובדי ההוראה על גווניהם יהיו בהלימה למסרים הגלויים.
המורים והמנהלים ואולי אף המפקחים שואלים את עצמם מיד מספר שאלות מפתח מרכזיות:
- האם תוכנית הלימודים נשארת כמו שהיא? אם כן, כיצד ניתן לבצע לימוד ממוקד לומד אם המערכת מקובעת על לימוד ממוקד תוכן? המסר הסמוי צריך להיות, אם כן, יכולת גמישות רחבה מאוד בתוכנית הלימודים.
- האם דרכי ההערכה של בתי הספר ישתנו? האם מנהלים ומורים ייבחנו או יוערכו אחרת או שעדיין הישגי התלמידים יהיו חזות הכל כפי שנעשה עד כה באמצעות מיצ"בים? המסר הסמוי מחייב דרכי הערכה חלופיות של בתי ספר על סמך קריטריונים חדשים.
- אילו כלים ההנהלה נותנת למנהלים ובעיקר למורים כדי להיות מוכנים להטמעה של הלמידה המשמעותית? המסר הסמוי צריך להיות מתן שעות הכשרה רבות לרוב עובדי ההוראה שאינם קיבלו את הכלים האלו, ליווי צמוד כדי שיאפשר להם התמודדות אמיתית עם השינויים.
מאז שמילת הקוד "למידה משמעותית" החלה לרחף במסדרונות בתי הספר ומערכת החינוך, עברו מספר חודשים והעובדים שומעים היטב את המסרים הגלויים אולם עדיין לא קיבלו מספיק הוכחות במסרים הסמויים ולכן כל המערכת יושבת על הגדר, באי אמון ומחכה לראות מה יקרה.
הישיבה על הגדר היא הבעייתית ביותר, משום שברגע שעובד אינו מאמין שבאמת יהיה שינוי, הוא אינו עושה מאמץ להשתנות, הוא ממשיך בתוך התבנית הישנה והמוכרת, כך נוצר מעגל קסמים שבו עובדי ההוראה אינם משקיעים מחשבה ורצון ללמד לפי התוכנית החדשה, דבר שיכול להוביל בעוד שנה שנתיים ל"אכזבה" שהלמידה המשמעותית היא לא באמת שונה מהלמידה הקודמת, וכך לזנוח את הרעיונות האלו שמעולם לא נוסו באמת ולהמשיך ללמד לפי התוכנית הישנה.
השאלה היא מדוע עובדי ההוראה לא מאמינים ויושבים על הגדר?
התשובה: ניסיון עבר.
לאחרונה קיימתי סדנה לכעשרים מנהלי בתי ספר, במהלכה הם דיברו באופן גלוי, בנוכחות המפקח שלהם, על כך שהלמידה המשמעותית אינה שונה ממה שהיה עד כה. הכל סתם רוח וצלצולים, עולם כמנהגו נוהג, מה שהיה הוא שיהיה. אמירה גורפת פה אחד, חדה וברורה מפי אנשי מערכת בכירים.
בניסיון להבין מהיכן האבחנה הברורה הזו נובעת, הם פרסו בפני את בעיית האמון. לטענתם כל כמה שנים מגיע שר חינוך עם רעיון מהפכני, מתחיל תהליך הטמעה ואז מוחלף בשר אחר שמתחיל תהליך חדש וכך חוזר חלילה.
הסיבוב האחרון לטענתם היה הקשה מכל משום ששר החינוך הקודם, גדעון סער, דגל בנושא ההישגיות, הלמידה ממוקדת תוכן והביא לשיא את שיטת המיצ"בים, והנה כששר החינוך פירון הגיע, הוא שינה במאה ושמונים מעלות את הגה הספינה וביטל את הדגל של שיטה זו- המיצ"ב. תנודות כאלו חריפות גורמות לעובדי המערכת לסקפטיות, ציניות גדולה, תחושה שיש ניתוק מוחלט בין השטח וההנהלה, דבר שגורם לכך שהם יושבים על הגדר. הם אינם מראים התנגדות לתוכנית, אלא פשוט מחכים לראות אם המסרים הסמויים האמיתיים הולמים את המסרים הגלויים.
בינתיים, אי האמון הוא שמוביל מערכת שלמה של אנשי חינוך לשבת על הגדר ולחכות. מצב ההמתנה הזה רע למערכת כי שינוי יכול להיעשות רק דרך השטח, ולכן הדרך היחידה של ההנהלה, במקרה זה, שר החינוך, הינה להעביר מסרים סמויים שיבנו את האמון. אחד המסרים הסמויים הינו היכולת לאפשר גמישות מירבית של המנהל בתוכנית הלימודים. מסר אחר הינו הכשרה מעמיקה ויסודית של עובדי הוראה שכבר בשטח וקביעת תוכניות לימודי הוראה חדשות במוסדות המעניקים תעודות הוראה וכדומה.
רק כאשר המסרים הסמויים יחלחלו לעובדים, תחל תזוזה אמיתית שלהם לכיוון שההנהלה מצפה. השאלה האמיתית היא עד כמה ההנהלה מאמינה בעצמה במסרים הגלויים שהיא מפיצה?
הניהול ההומני 