תגית: למידה משמעותית

המסר הגלוי והסמוי

הלמידה המשמעותית כמקרה מבחן

בפוסטים קודמים תיארתי את חשיבות בניית האמון בין עובדים להנהלה, כדי להוביל ארגון להצלחה ומיצוי הפוטנציאל לאורך זמן. בפוסט זה אתמקד באחד המפתחות לבניית אמון בין הנהלה לעובדים באמצעות הלימה אמיתית בין המסרים הסמויים לגלויים, זהו אחד המפתחות שמניעים את העובדים לאמון ולמוטיבציה לקדם תהליכים חדשים ופורצי דרך.

בכל ארגון יש מסרים גלויים, בדרך כלל מאוד ערכיים ואידיאליסטים, כמו דף "ערכי החברה" המצוי ברוב האתרים, או כמו מפגש המנכ"ל עם העובדים שבו הוא מדבר על חזון האחריות החברתית וכדומה. אולם למעשה המסרים הסמויים הם המסרים החשובים ביותר בארגון משום שהם קובעים בסופו של דבר את קבלת ההחלטות, הנורמות ודרכי הפעולה של הארגון.

השאלה היא האם המסרים הסמויים חיים בהלימה עם המסרים הגלויים או שמא חותרים תחתיהם ואף נוגדים אליהם?

ההבדלים ביניהם הם גורמים מובילים ליצירת אי אמון של העובדים בהנהלה, מתוך נסיון, שבהם קרס המסר הגלוי בפני המציאות של המסר הסמוי, וכך, כאשר ההנהלה מעוניינת לצאת לדרך חדשה, אולי אף מהפכנית, העובדים יגיבו בזהירות ולא ייסחפו במהרה לפני שיוודאו את רצינות ההנהלה ושהמסר הסמוי חופף ותואם למסר הגלוי.

עד כמה הפערים האלו יכולים להיות קריטיים בהצלחה של ארגון? תלוי כמובן במידת האמון של העובדים במסרים הגלויים.

הלמידה המשמעותית- המסרים הגלויים והסמויים

בשנה האחרונה מתרחש תהליך מרתק שדרכו ניתן לתאר את השפעת הפערים של המסרים הגלויים והסמויים על הצלחת תהליך שינוי ארגוני רחב היקף, והכוונה לתוכנית להטמעת למידה משמעותית של שר החינוך, שי פירון.

שר החינוך הכריז על תוכנית מהפכנית רחבת היקף, רב שנתית, הדורשת לא פחות משינוי תרבותי והכשרתי מקיף של עובדי ההוראה ובעיקרה המעבר ממורה מעביר ידע למנחה המייצר הזדמנויות לתלמידיו לתחושת מסוגלות, הצלחה והבנה של תהליכים.

להלן טבלה מסכמת מתוך אתר משרד החינוך:

השינויים המרכזיים עבור התלמיד

בשיטה המסורתית בשיטת הלמידה המשמעותית
המורה במרכז התלמיד במרכז – מגלה, מעבד ויוצר ידע חדש
המורה והספר הם מקורות הידע המרכזיים מקורות הידע מגוונים ורבים, כולל למידת עמיתים וברשת
למידה בעיקר בבית הספר למידה בכל מקום ובכל זמן
היקף השימוש בטכנולוגיה מוגבל למידה פעילה ואינטראקטיבית
למידה פורנטלית למידה פעילה על- פי עניין, בחירה וסגנון אישי

 

 השינויים המרכזיים עבור המורה

 בשיטה המסורתית בשיטת הלמידה המשמעותית
המורה הוא מקור הידע המרכזי המורה מכוון את התלמיד אל מקורות המידע
תפקיד המורה להעביר את הידע המורה מנחה בתהליך הלמידה
סגנון ההוראה בעיקר אחיד ולרוב מיועד להגיע לסטנדרט אחיד במבחן אין אחידות בתוצרי הידע ויש לגיטמציה לשונות
עבודה אישית של מורים עבודה בצוותי מורים, בקהילות וירטואליות, תוך למידה ומשוב של עמיתים
הכיתה היא מרחב הלמידה העיקרי בבית הספר הלמידה מתרחשת גם במוזיאונים, ארכיונים, אתרים היסטוריים ועוד

 

טבלה זו וכל המלל הנלווה אליה בנאומים של שר החינוך, במצגות, תוכניות עבודה וכדומה הם המסרים הגלויים של ההנהלה. מסרים ברורים מאוד, אמיצים, מהפכניים, ערכיים, ומבחינה ניהולית ארגונית גם נכונים.

אולם ההצלחה של הטמעת התוכנית הגדולה הזו תוכל להתקיים רק אם המסרים הסמויים שנקלטים ברדאר של עובדי ההוראה על גווניהם יהיו בהלימה למסרים הגלויים.

המורים והמנהלים ואולי אף המפקחים שואלים את עצמם מיד מספר שאלות מפתח מרכזיות:

  1. האם תוכנית הלימודים נשארת כמו שהיא? אם כן, כיצד ניתן לבצע לימוד ממוקד לומד אם המערכת מקובעת על לימוד ממוקד תוכן? המסר הסמוי צריך להיות, אם כן, יכולת גמישות רחבה מאוד בתוכנית הלימודים.
  2. האם דרכי ההערכה של בתי הספר ישתנו? האם מנהלים ומורים ייבחנו או יוערכו אחרת או שעדיין הישגי התלמידים יהיו חזות הכל כפי שנעשה עד כה באמצעות מיצ"בים? המסר הסמוי מחייב דרכי הערכה חלופיות של בתי ספר על סמך קריטריונים חדשים.
  3. אילו כלים ההנהלה נותנת למנהלים ובעיקר למורים כדי להיות מוכנים להטמעה של הלמידה המשמעותית? המסר הסמוי צריך להיות מתן שעות הכשרה רבות לרוב עובדי ההוראה שאינם קיבלו את הכלים האלו, ליווי צמוד כדי שיאפשר להם התמודדות אמיתית עם השינויים.

מאז שמילת הקוד "למידה משמעותית" החלה לרחף במסדרונות בתי הספר ומערכת החינוך, עברו מספר חודשים והעובדים שומעים היטב את המסרים הגלויים אולם עדיין לא קיבלו מספיק הוכחות במסרים הסמויים ולכן כל המערכת יושבת על הגדר, באי אמון ומחכה לראות מה יקרה.

הישיבה על הגדר היא הבעייתית ביותר, משום שברגע שעובד אינו מאמין שבאמת יהיה שינוי, הוא אינו עושה מאמץ להשתנות, הוא ממשיך בתוך התבנית הישנה והמוכרת, כך נוצר מעגל קסמים שבו עובדי ההוראה אינם משקיעים מחשבה ורצון ללמד לפי התוכנית החדשה, דבר שיכול להוביל בעוד שנה שנתיים ל"אכזבה" שהלמידה המשמעותית היא לא באמת שונה מהלמידה הקודמת, וכך לזנוח את הרעיונות האלו שמעולם לא נוסו באמת ולהמשיך ללמד לפי התוכנית הישנה.

השאלה היא מדוע עובדי ההוראה לא מאמינים ויושבים על הגדר?

התשובה: ניסיון עבר.

לאחרונה קיימתי סדנה לכעשרים מנהלי בתי ספר, במהלכה הם דיברו באופן גלוי, בנוכחות המפקח שלהם, על כך שהלמידה המשמעותית אינה שונה ממה שהיה עד כה. הכל סתם רוח וצלצולים, עולם כמנהגו נוהג, מה שהיה הוא שיהיה. אמירה גורפת פה אחד, חדה וברורה מפי אנשי מערכת בכירים.

בניסיון להבין מהיכן האבחנה הברורה הזו נובעת, הם פרסו בפני את בעיית האמון. לטענתם כל כמה שנים מגיע שר חינוך עם רעיון מהפכני, מתחיל תהליך הטמעה ואז מוחלף בשר אחר שמתחיל תהליך חדש וכך חוזר חלילה.

הסיבוב האחרון לטענתם היה הקשה מכל משום ששר החינוך הקודם, גדעון סער, דגל בנושא ההישגיות, הלמידה ממוקדת תוכן והביא לשיא את שיטת המיצ"בים, והנה כששר החינוך פירון הגיע, הוא שינה במאה ושמונים מעלות את הגה הספינה וביטל את הדגל של שיטה זו- המיצ"ב. תנודות כאלו חריפות גורמות לעובדי המערכת לסקפטיות, ציניות גדולה, תחושה שיש ניתוק מוחלט בין השטח וההנהלה, דבר שגורם לכך שהם יושבים על הגדר. הם אינם מראים התנגדות לתוכנית, אלא פשוט מחכים לראות אם המסרים הסמויים האמיתיים הולמים את המסרים הגלויים.

בינתיים, אי האמון הוא שמוביל מערכת שלמה של אנשי חינוך לשבת על הגדר ולחכות. מצב ההמתנה הזה רע למערכת כי שינוי יכול להיעשות רק דרך השטח, ולכן הדרך היחידה של ההנהלה, במקרה זה, שר החינוך, הינה להעביר מסרים סמויים שיבנו את האמון. אחד המסרים הסמויים הינו היכולת לאפשר גמישות מירבית של המנהל בתוכנית הלימודים. מסר אחר הינו הכשרה מעמיקה ויסודית של עובדי הוראה שכבר בשטח וקביעת תוכניות לימודי הוראה חדשות במוסדות המעניקים תעודות הוראה וכדומה.

רק כאשר המסרים הסמויים יחלחלו לעובדים, תחל תזוזה אמיתית שלהם לכיוון שההנהלה מצפה. השאלה האמיתית היא עד כמה ההנהלה מאמינה בעצמה במסרים הגלויים שהיא מפיצה?

Better Skills, Better Lives, Better Jobs

מהי למידה משמעותית?

בפוסט קודם בנושא כתבתי מה הקשר בין ניהול הומני ולמידה משמעותית.

מזמין אתכם לקרוא שוב, כי הפעם אעמיק בהגדרת הלמידה המשמעותית, מדוע היא חשובה כל כך ובמה היא שונה מהלמידה הקודמת.

זה מזכיר לי שנכנסתי פעם לבית חכם, עם כל הגאג'דטים הנחמדים, בסגנון מאיר אריאל- "הדלתות מנחשות אותי", וחשבתי האם זה אומר שהבית שלי טיפש?

כמובן שלא, כי החוכמה של הבית האחד אינה מעידה על טיפשותו של הבית האחר, אלא על דרך אחרת של צורת חיים, אפשר לקרוא לזה מותרות (משפט זה ייבחן בעוד 20 שנה אם הוא טיפשי או לא) לעומת הלמידה המשמעותית, שהיא לא משהו נחמד שיהיה בנוסף, ואפשר להסתדר בלעדיו, אלא צורך הנובע משינויים אדירים שהביא עימו האינטרנט על האנושות ודרך החשיבה של אנשים, דרך קבלת החלטות והלימה ערכית. אין זה אומר שהלמידה הקודמת היא לא משמעותית, אלא היא ענתה על צורך אחר שכבר אינו קיים.

ומהו הצורך החדש?

לפי ה OCDE  הכישורים הנדרשים כיום לעובד שונים בתכלית מהצרכים שאפיינו את החברה האנושית רק לפני כמה עשורים בודדים. אם בעבר, הדרישות לעבודה היו ביצוע לפי הוראות ופעולות החוזרות על עצמן, או במקרה האתגרי יותר, לעקוב אחר הוראות שאינן שגרתיות אולם עדיין המרכז הינו היכולת לבצע הוראות, כיום אנו רואים שהדרישות השתנו ללא הכר לסביבת עבודה לא שגרתית, ליכולת ניתוח יצירתית ולעבודת צוות משותפת שבה כל אחד מביא את החוזקות שלו וביחד מייצרים שלם הגדול מסך חלקיו.

הכישורים החדשים

אם הלמידה הישנה התאימה לדרישות החיים, כיום היא כבר לא מכינה את האדם להתמודדות עם חייו- הן בשעות הפנאי והן בשעות העבודה, הן בהיותו לעצמו, והן בהיותו בעל אחריות אזרחית. הלמידה המשמעותית שונה לגמרי בכל הפרמטרים מהלמידה הישנה, לא מדובר כאן במתודה חדשה, אלא בגישה אחרת.

במקום למידה המבוססת על הקשבה וישיבה במקום, נדרשת למידה של מעורבות, משימתיות וגמישות למרחבים שונים, במקום למידה שצריכה להספיק חומר, נדרשת למידה שהאדם במרכז ושהוא עובר תהליך של הבנה, במקום תפיסה של מורה כמנהל כיתה, נדרשים מורים שמנהיגים כיתה, במקום חוכמה שנמסרת מהמורה לתלמיד, נדרשת חוכמה שנוצרת על ידי המשתמש, במקום תוכניות לימודים אחידות, נדרש גיוון עמוק ומכיל, במקום למידה שרואה את השונות כמכשול, נדרשת למידה המבינה ששונות תרבותית ומחשבתית היא הון. במקום למידה של שינון, הכישורים הנדרשים כיום מחולקים לשלושה תחומים:

דרך חשיבה: יצירתיות, חשיבה ביקורתית, פתרון בעיות, קבלת החלטות ולמידה

דרכי עבודה: תקשורת ועבודת צוות

כלים לעבודה: טכנולוגיה, אוריינות במידע

מה זה אומר לגבי הכשרת מורים?

המשמעות של שינויים אלו היא שהמורים נדרשים כעת לסל כלים חדש כדי להישאר רלוונטים. בדיוק כשם שמנהלים נדרשים למיומנויות חדשות, שאני קורא להם מיומנויות הומניות, כדי להעצים את העובדים, את הארגון, כדי שהארגון יישאר רלוונטי.

כדי להיות מורה המסוגל ללמד למידה משמעותית, עליו להתמחות בנושאים הבאים:

מורה צריך להיות מנחה, מעצים וסוג של מנטור עבור תלמידיו, הוא צריך הבנה עמוקה לגבי איך מתבצעת למידה ואיך תלמידים מוצאים את כישוריהם ומה מוביל אותם ליזום, מורה צריך לשים את התלמיד במרכז ולא את תוכנית הלימודים במרכז.

המורה צריך לדעת להעביר את הנושא שהוא מלמד בדרכים מגוונות ולהיות מסוגל לאמץ מתודות שונות ואם צריך- לשנות תוך כדי תנועה כדי לייצר למידה משמעותית

מורה נדרש לרפרטואר עשיר של אסטרטגיות הוראה, היכולת לשלב בין גישות ואת הידע מתי ואיך להשתמש במתודה מסוימת ובאסטרטגיית למידה

מורה צריך לבצע רפלקציה על שיטות העבודה שלו על מנת ללמוד מנסיונו ולהשתפר, עליו לשאול שאלות כגון: כיצד אני יודע זאת? האם אוכל למדוד בדרך אחרת? האם אני יודע כיצד מורים אחרים בבתי ספר אחרים עושים זאת?

מורה צריך לדעת לעבוד בשיתוף: עבודה עם מורים אחרים, עם מומחים, באותו בית ספר או מבית ספר או ארגון אחר, ברשת של עבודה מקצועית משותפת עם הנחיית מנטור של מורה אחר

על המורה לרכוש ידע טכנולוגי רב וידע להשתמש בטכנולוגיה לטובת למידה משמעותית גם כדי לשדרג את הלמידה וגם כדי להשתמש בטכנולוגיה למידע אודות למידת התלמיד

מורה צריך מרחב לעצב, להוביל ולנהל את תכנון הסביבה הלימודית, בשיתוף עם אחרים.

כל אלו הם כישורים חדשים או משודרגים שעל המורה ללמוד, כדי לבוא וללמד למידה משמעותית.

ראו את הסרטון  כיצד הכשירו את המורים בסניגפור להיות אנשי מקצוע המסוגלים לתת מענה לתלמידים במאה העשרים ואחת. התרבות שונה אולם העקרונות זהים.

 

הקשר הוא ישיר, בין הוראה, למידה, ניהול, עבודה.

הנה טבלה שמראה את הקשר ההדוק בין תחומים אלו: (ראו קישור לאתר שממנו נלקחה הטבלה)

Better Skills, Better Lives, Better Jobs

אושר והשכלה

ככל שלומדים יותר, סיכוי גבוה למצוא עבודה טובה יותר.

למידה ועבודה

כך היה תמיד, אולם כעת נוסף ממד חדש- המימד של הדרישות של המאה ה 21, תלמיד שילמד למידה משמעותית יקבל כלים להצליח בחיים ולהיות אדם מאושר ואזרח טוב. חברה שתדע לחנך את כל צעיריה ללמידה משמעותית, תהיה חברה מאושרת.

מנהל שיידע לתת מענה לעובדים הצעירים שלו, יוביל אותם להיות צוות מנצח.

 

הקשר בין ניהול הומני ולמידה משמעותית

או הכותרת המלאה:

הקשר בין ההתפתחות האנושית ההומנית לבין התפתחות ארגונים לבין התפתחות בתי הספר והלמידה המשמעותית.

אז מה היה לנו?

אנחנו יודעים שהמהפכה התעשייתית דרשה סוג מסוים של עובדים בתוך סוג מסוים של ארגונים (על בסיס התפיסה הטיילוריסטית) ייצרה סוג מסוים של בתי ספר- מבנים תעשייתיים, ארגון היררכי וברור ותלמידים שיועדו להיות עובדי העתיד בתוך המפעלים האלו. זה היה במאה ה 19. (ראו כאן מאמר יפה ומורחב של יורם הרפז על הנושא) המאה העשרים ובמיוחד החלק השני שלה, התקדמה צעד משמעותי מבחינת ההתקדמות הערכית האנושית (בעקבות האידיאולוגיות הפאשיסטיות והנאציות שמתחו את הערכים עד לקצה) והיא שהובילה ליצירת התאגידים הגדולים. לא רק מפעל מקומי תעשייתי, אלא מיצוי היכולת הקפיטליסטית בעקבות ערכים ליברליים וחופשיים. בתי הספר, בהתאם, שינו בדרך איטית אך בטוחה את תהליך הכשרת התלמיד לעולם התאגידים ובמיוחד את המצטיינים שבהם- מנהלי העתיד, בדרך שבאה לידי ביטוי במצוינות חד ממדית- הבאה לידי ביטוי באינטליגנציה מסוג מסוים- ההישגית.

סוף המאה העשרים וביתר שאת ראשיתה של המאה העשרים ואחת הביאה אותנו לחוות שינוי משמעותי בגישת התאגידים ובתפקיד בית הספר בעקבות התפתחות והתפכחות נוספת של האנושות.

הדיסוננס:

אנו נמצאים בעת מעט מבולבלת משום שקצב היכולת ההשגה האנושית מהיר מדי כדי שארגונים עסקיים ובתי ספר יוכלו להכיל את השינויים וכך נוצר דיסוננס בין התנהלות ארגונים ובתי ספר לבין העובדים/התלמידים שנמצאים כבר בפאזה אחרת לגמרי. אחת הסיבות לעיכוב בהשלמת הפער הוא המנהלים עצמם שעוד רוצים לשמר את כוחם, על בסיס התפיסה הישנה, ומעכבים את חדירת האינטליגנציות החדשות אל תוך ליבת הארגונים. אולם מי שמביט בתמונה הרחבה של ההתפתחות האנושית מבין שזה קרב הבלימה האחרון של מנהלים מהזן של המאה ועשרים והתאגידים הגדולים וכמו דינוזאורים הם יפנו את מקומם למנהלים ולעובדים החדשים מרובי האינטליגנציות.

בתי הספר, מערכות מאוד מורכבות וגדולות, מבינות את הצורך בשינוי, מרגישות אותו שעה שעה מהלקוחות שלהם- אם זה התלמידים או ההורים הצעירים (אלו הדור הראשון של בוגרי המאה העשרים ואחת), אשר מבקשים יותר ויותר את הצורך בלמידה משמעותית. למידה שבה ההישגיות היא לא המטרה היחידה, היא עדיין אחת המטרות הנעלות אך בוודאי שאינה היחידה. בדיוק כשם שהארגונים והתאגידים הגדולים מתחילים להבין שהרווחיות (הישגיות) אינה בשורה התחתונה היחידה אלא שיש שורות תחתונות נוספות כמו הערך המוסף שהתאגיד נותן לאנושות, אלו הם הערכים המשותפים והחשיבה על הקיימות והסביבה. לא מדובר רק באחריות חברתית, אותו זרם שהיה חביב על התאגידים בסוף המאה הקודמת, אלא תובנה שהאחריות החברתית היא הסיבה להקמת התאגיד.

לצורך ההמחשה, גם התאגידים הגדולים עברו מאינטליגנציה אחת לריבוי אינטליגנציות.

כשם שיש עדיין ארגונים רבים מאו שפועלים באותה שיטה וחשיבה, כאילו השנה היא 1950, או לכל המאוחר 1980, כך מערכת החינוך, ברוב המקומות עדיין לא הצליחה להשתחרר מהדרישות של אותם תאגידים גדולים, ומספקת להם את העובדים הבאים בשמחה.

מדוע חייבים מנהלים לאמץ ניהול הומני?

אולם העובדים בעצמם כבר מצביעים ברגליים. אחת הסיבות שעובדים ממירים כיום עבודות רבות, לעומת הדורות הקודמים שדבקו בעבודה אחת כל חייהם, היא משום שהם מוצאים עבודות שנותנות מענה רק לחלק מהאינטליגנציות שלהם. ולכן הם ממשיכים לחפש את אותו מקום שיהווה עבורם הזדמנות למצות את הפוטנציאל האישי שלהם.

כל מי שאומר שעובדים לא נאמנים בגלל שהם עוברים מקומות עבודה- נכשל בעצם הבנת מקור העניין. הנאמנות מתחילה בסיבת קיומו של הארגון- האם הוא רוצה לייצר רווחים בלבד, או שיש לו מטרה חברתית נעלה והאם כדי ליישם אותה הוא פועל ברוח הניהול המתקדם, שאני קורא לו בבלוג, הניהול ההומני, המאפשר לריבוי אינטליגנציות אלו את ביטויים ובכך לאפשר לחזון החברתי להתממש במלואו ביום יום של חיי הארגון. מכאן נובע שכל עסק היום צריך להיות בעל ראייה חברתית, זוהי ההתפתחות הארגונית של המאה העשרים ואחת. המאה התשע עשרה הביאה את התעשייה הגדולה, המאה העשרים את התאגידים הגדולים והמאה העשרים ואחת- את העסקים החברתיים- שילוב של תעשייה, תאגידים וערכים אוניברסליים הומניים ושילוב אינטליגנציות. ראו את המאמר בנושא זה של שוקי שטאובר.

אין להימנע מהפרשיות של השבוע האחרון, שהם נורא מקומיות ואפילו לא ייזכרו בהיסטוריה, אולם הם קרו השבוע ולכן הן חשובות- אני מתכוון לשני הדנקנרים, שבמשך שנים פעלו לשמר את כוחם על אף שהיו במקום ההוא למעלה שכבר יכול לראות את התמונה הגדולה ואת הצורך בשינוי אולם במקום להיות ישרים עם עצמם, ולעשות את השינוי המתבקש, הם דאגו לשמר את כוחם, כל עוד אפשר והשבוע זה התפוצץ לשניהם כי את מהלך ההיסטוריה האנושית אי אפשר לעצור, אולי לעכב במעט. הנה ציטוט מפסק הדין בעניינו של דני דנקנר שהיה יו"ר בנק הפועלים: (השופט צבי גורפינקל)

"תהליך התדרדרות מתמשך במשטר התאגידי של בנק הפועלים. פעולתו בניגוד עניינים היא דוגמא לפגיעה מהותית באמון הציבור. הצטברות המעשים של הסתרת קשריו האישיים, הסתרת ההלוואה מהבנק ההולנדי וקבלת אשראי מהבנק שהוא עומד בראשו, מעידים על מעשים חמורים ומחייבים מסר חד משמעי שמעשים כגון אלו לא יוכלו לעבור ללא ענישה מרתיעה"

מעשיהם של הדנקנרים, כל אחד כשלעצמו, היו רק לפי הצרכים האישיים שלהם, לא הייתה כאן חשיבה של ארגון המתיימר להיות לגיטימי במאה העשרים ואחת- בעל ערכים משותפים עם הציבור. הדנקנרים לא לבד, יש עוד מנהלים רבים שעוד מתנהלים כך, אבל הם רואים את השינוי הציבורי, את בתי המשפט, את הארגונים החדשים, והם מבינים שניהול הומני הוא לא משהו שכדאי שיהיה, אלא שחייב שיהיה.

על הקשר בין ארגוני המאה העשרים ואחת לבין למידה משמעותית:

השינוי שהחל בעשור האחרון אצל העובדים מחלחל בעשור הזה אל הדור הצעיר יותר- דור התלמידים. אלו שמיועדים לעבוד ב 2020. ומה הם רוצים? למידה משמעותית.

למידה משמעותית הופכת את כל מערכת החינוך ודורשת התארגנות מחודשת ברמה הארגונית, הערכית, הפדגוגית, הניהולית וההדרכתית. אין מקום בפוסט זה לתאר את כל השינויים שהמערכת נדרשת לבצע כדי ליישם באמת למידה משמעותית (ראו קישור כאן על הנושא) אולם בכל זאת, אם אתם רוצים להבין במה מדובר, הקדישו כמה דקות וראו את הסרטון המצורף (תודה ליוסי שלס שהפנה את תשומת לבי לכך) המתאר מהי למידה משמעותית אבל כזו שהיא אמתית.

סוף דבר:

הדרישה ללמידה משמעותית היא אותה דרישה של העובדים מהארגונים- אפשרו לנו לבטא את היכולות שלנו, אל תכלאו אותנו בסד רק בגלל שכך תמיד עשו או בגלל שזה נוח או משום שכך זה משמר את הפוליטיקה הפנימית. היו כנים במעשיכם, היו מנטורים, מנהלים מעצימים. הרווח יהיה כולו שלכם. כמו המנהלים, כך גם המורים, אל תפחדו לשבור את הסד, המציאות כבר מזמן שברה אותו, אתם היחידים שכלואים בתוך הגדרות של עולם ישן של מהו "מנהל", "מורה", "תלמיד", "בית ספר".

במוקדם או במאוחר העתיד נמצא במקומות האלו, הראשונים שיקפצו על העגלה הם אלו שייהנו מכך (יש כבר שנהנים מכך היום). ההתפתחות האנושית כבר מכילה את האינטיליגנציות המרובות, את הערכים ההומניים האוניברסליים, מה שנותר הוא להתאים את המערכות- עסקים וארגונים כמו גם בתי ספר, אל התפתחות אנושית זאת, להשתחרר מהדוגמות והנורמות של העבר, שהתאימו למאה העשרים אך אינן עוד ישימות בפיתחה של מאה זו.