הקשר בין ניהול הומני ולמידה משמעותית

או הכותרת המלאה:

הקשר בין ההתפתחות האנושית ההומנית לבין התפתחות ארגונים לבין התפתחות בתי הספר והלמידה המשמעותית.

אז מה היה לנו?

אנחנו יודעים שהמהפכה התעשייתית דרשה סוג מסוים של עובדים בתוך סוג מסוים של ארגונים (על בסיס התפיסה הטיילוריסטית) ייצרה סוג מסוים של בתי ספר- מבנים תעשייתיים, ארגון היררכי וברור ותלמידים שיועדו להיות עובדי העתיד בתוך המפעלים האלו. זה היה במאה ה 19. (ראו כאן מאמר יפה ומורחב של יורם הרפז על הנושא) המאה העשרים ובמיוחד החלק השני שלה, התקדמה צעד משמעותי מבחינת ההתקדמות הערכית האנושית (בעקבות האידיאולוגיות הפאשיסטיות והנאציות שמתחו את הערכים עד לקצה) והיא שהובילה ליצירת התאגידים הגדולים. לא רק מפעל מקומי תעשייתי, אלא מיצוי היכולת הקפיטליסטית בעקבות ערכים ליברליים וחופשיים. בתי הספר, בהתאם, שינו בדרך איטית אך בטוחה את תהליך הכשרת התלמיד לעולם התאגידים ובמיוחד את המצטיינים שבהם- מנהלי העתיד, בדרך שבאה לידי ביטוי במצוינות חד ממדית- הבאה לידי ביטוי באינטליגנציה מסוג מסוים- ההישגית.

סוף המאה העשרים וביתר שאת ראשיתה של המאה העשרים ואחת הביאה אותנו לחוות שינוי משמעותי בגישת התאגידים ובתפקיד בית הספר בעקבות התפתחות והתפכחות נוספת של האנושות.

הדיסוננס:

אנו נמצאים בעת מעט מבולבלת משום שקצב היכולת ההשגה האנושית מהיר מדי כדי שארגונים עסקיים ובתי ספר יוכלו להכיל את השינויים וכך נוצר דיסוננס בין התנהלות ארגונים ובתי ספר לבין העובדים/התלמידים שנמצאים כבר בפאזה אחרת לגמרי. אחת הסיבות לעיכוב בהשלמת הפער הוא המנהלים עצמם שעוד רוצים לשמר את כוחם, על בסיס התפיסה הישנה, ומעכבים את חדירת האינטליגנציות החדשות אל תוך ליבת הארגונים. אולם מי שמביט בתמונה הרחבה של ההתפתחות האנושית מבין שזה קרב הבלימה האחרון של מנהלים מהזן של המאה ועשרים והתאגידים הגדולים וכמו דינוזאורים הם יפנו את מקומם למנהלים ולעובדים החדשים מרובי האינטליגנציות.

בתי הספר, מערכות מאוד מורכבות וגדולות, מבינות את הצורך בשינוי, מרגישות אותו שעה שעה מהלקוחות שלהם- אם זה התלמידים או ההורים הצעירים (אלו הדור הראשון של בוגרי המאה העשרים ואחת), אשר מבקשים יותר ויותר את הצורך בלמידה משמעותית. למידה שבה ההישגיות היא לא המטרה היחידה, היא עדיין אחת המטרות הנעלות אך בוודאי שאינה היחידה. בדיוק כשם שהארגונים והתאגידים הגדולים מתחילים להבין שהרווחיות (הישגיות) אינה בשורה התחתונה היחידה אלא שיש שורות תחתונות נוספות כמו הערך המוסף שהתאגיד נותן לאנושות, אלו הם הערכים המשותפים והחשיבה על הקיימות והסביבה. לא מדובר רק באחריות חברתית, אותו זרם שהיה חביב על התאגידים בסוף המאה הקודמת, אלא תובנה שהאחריות החברתית היא הסיבה להקמת התאגיד.

לצורך ההמחשה, גם התאגידים הגדולים עברו מאינטליגנציה אחת לריבוי אינטליגנציות.

כשם שיש עדיין ארגונים רבים מאו שפועלים באותה שיטה וחשיבה, כאילו השנה היא 1950, או לכל המאוחר 1980, כך מערכת החינוך, ברוב המקומות עדיין לא הצליחה להשתחרר מהדרישות של אותם תאגידים גדולים, ומספקת להם את העובדים הבאים בשמחה.

מדוע חייבים מנהלים לאמץ ניהול הומני?

אולם העובדים בעצמם כבר מצביעים ברגליים. אחת הסיבות שעובדים ממירים כיום עבודות רבות, לעומת הדורות הקודמים שדבקו בעבודה אחת כל חייהם, היא משום שהם מוצאים עבודות שנותנות מענה רק לחלק מהאינטליגנציות שלהם. ולכן הם ממשיכים לחפש את אותו מקום שיהווה עבורם הזדמנות למצות את הפוטנציאל האישי שלהם.

כל מי שאומר שעובדים לא נאמנים בגלל שהם עוברים מקומות עבודה- נכשל בעצם הבנת מקור העניין. הנאמנות מתחילה בסיבת קיומו של הארגון- האם הוא רוצה לייצר רווחים בלבד, או שיש לו מטרה חברתית נעלה והאם כדי ליישם אותה הוא פועל ברוח הניהול המתקדם, שאני קורא לו בבלוג, הניהול ההומני, המאפשר לריבוי אינטליגנציות אלו את ביטויים ובכך לאפשר לחזון החברתי להתממש במלואו ביום יום של חיי הארגון. מכאן נובע שכל עסק היום צריך להיות בעל ראייה חברתית, זוהי ההתפתחות הארגונית של המאה העשרים ואחת. המאה התשע עשרה הביאה את התעשייה הגדולה, המאה העשרים את התאגידים הגדולים והמאה העשרים ואחת- את העסקים החברתיים- שילוב של תעשייה, תאגידים וערכים אוניברסליים הומניים ושילוב אינטליגנציות. ראו את המאמר בנושא זה של שוקי שטאובר.

אין להימנע מהפרשיות של השבוע האחרון, שהם נורא מקומיות ואפילו לא ייזכרו בהיסטוריה, אולם הם קרו השבוע ולכן הן חשובות- אני מתכוון לשני הדנקנרים, שבמשך שנים פעלו לשמר את כוחם על אף שהיו במקום ההוא למעלה שכבר יכול לראות את התמונה הגדולה ואת הצורך בשינוי אולם במקום להיות ישרים עם עצמם, ולעשות את השינוי המתבקש, הם דאגו לשמר את כוחם, כל עוד אפשר והשבוע זה התפוצץ לשניהם כי את מהלך ההיסטוריה האנושית אי אפשר לעצור, אולי לעכב במעט. הנה ציטוט מפסק הדין בעניינו של דני דנקנר שהיה יו"ר בנק הפועלים: (השופט צבי גורפינקל)

"תהליך התדרדרות מתמשך במשטר התאגידי של בנק הפועלים. פעולתו בניגוד עניינים היא דוגמא לפגיעה מהותית באמון הציבור. הצטברות המעשים של הסתרת קשריו האישיים, הסתרת ההלוואה מהבנק ההולנדי וקבלת אשראי מהבנק שהוא עומד בראשו, מעידים על מעשים חמורים ומחייבים מסר חד משמעי שמעשים כגון אלו לא יוכלו לעבור ללא ענישה מרתיעה"

מעשיהם של הדנקנרים, כל אחד כשלעצמו, היו רק לפי הצרכים האישיים שלהם, לא הייתה כאן חשיבה של ארגון המתיימר להיות לגיטימי במאה העשרים ואחת- בעל ערכים משותפים עם הציבור. הדנקנרים לא לבד, יש עוד מנהלים רבים שעוד מתנהלים כך, אבל הם רואים את השינוי הציבורי, את בתי המשפט, את הארגונים החדשים, והם מבינים שניהול הומני הוא לא משהו שכדאי שיהיה, אלא שחייב שיהיה.

על הקשר בין ארגוני המאה העשרים ואחת לבין למידה משמעותית:

השינוי שהחל בעשור האחרון אצל העובדים מחלחל בעשור הזה אל הדור הצעיר יותר- דור התלמידים. אלו שמיועדים לעבוד ב 2020. ומה הם רוצים? למידה משמעותית.

למידה משמעותית הופכת את כל מערכת החינוך ודורשת התארגנות מחודשת ברמה הארגונית, הערכית, הפדגוגית, הניהולית וההדרכתית. אין מקום בפוסט זה לתאר את כל השינויים שהמערכת נדרשת לבצע כדי ליישם באמת למידה משמעותית (ראו קישור כאן על הנושא) אולם בכל זאת, אם אתם רוצים להבין במה מדובר, הקדישו כמה דקות וראו את הסרטון המצורף (תודה ליוסי שלס שהפנה את תשומת לבי לכך) המתאר מהי למידה משמעותית אבל כזו שהיא אמתית.

סוף דבר:

הדרישה ללמידה משמעותית היא אותה דרישה של העובדים מהארגונים- אפשרו לנו לבטא את היכולות שלנו, אל תכלאו אותנו בסד רק בגלל שכך תמיד עשו או בגלל שזה נוח או משום שכך זה משמר את הפוליטיקה הפנימית. היו כנים במעשיכם, היו מנטורים, מנהלים מעצימים. הרווח יהיה כולו שלכם. כמו המנהלים, כך גם המורים, אל תפחדו לשבור את הסד, המציאות כבר מזמן שברה אותו, אתם היחידים שכלואים בתוך הגדרות של עולם ישן של מהו "מנהל", "מורה", "תלמיד", "בית ספר".

במוקדם או במאוחר העתיד נמצא במקומות האלו, הראשונים שיקפצו על העגלה הם אלו שייהנו מכך (יש כבר שנהנים מכך היום). ההתפתחות האנושית כבר מכילה את האינטיליגנציות המרובות, את הערכים ההומניים האוניברסליים, מה שנותר הוא להתאים את המערכות- עסקים וארגונים כמו גם בתי ספר, אל התפתחות אנושית זאת, להשתחרר מהדוגמות והנורמות של העבר, שהתאימו למאה העשרים אך אינן עוד ישימות בפיתחה של מאה זו.

 

מודעות פרסומת

סדנת בישול גורמה- הרבה יותר מגיבוש צוות (וגם מתכון פויקה עוף)

הספרים הנמכרים ביותר כיום הינם ספרי בישול, התוכנית הנצפית ביותר בטלויזיה היא מאסטר שף, הישראלים אוהבים לצאת למסעדות, להכין אוכל בבית וגם הסדנאות הנחשקות ביותר בארגונים הינם סדנאות בישול.

עם ישראל צועד על קיבתו. אבל אין כאן רק מענה לרעב, מדובר בתרבות עשירה ורבת מימדים.

ארצה להתמקד בתחום אחד שהאוכל בעל השלכה רחבה יותר רק מהעיסוק באוכל עצמו, ומדובר בתחום הסדנאות לבישול.

בסדנאות אלו ניתן ללמוד מהבישול הרבה על האדם עצמו ועל יחסיו עם האנשים שבסביבתו. הבישול מלמד גם על יצירתיות, העזה, יכולת להתמודד תחת לחץ, ביצוע משימות מורכבות מקבילות, חשיבה פורצת דרך, יכולת לשיתוף פעולה ועוד רבים.

ארגון שמעוניין לצאת אל הטבע לפעילות שתוכל לעזור לו לפתור חסמים בעבודה, מוזמן להתנסות בסדנת בישול, אשר אינה רק הכנת ארוחת צהריים מגבשת- יש לה את היכולת לפתור קונפליקטים, לקדם צעדים בוני אמון, לחשוב אחרת, ללמד עבודה משותפת, ליצור שפה אחת, לחלום ביחד, לגלות צדדים חדשים אצל חברי הקבוצה, להכיר את חבריך בשעת לחץ ועוד.

כדי לייצר סדנת בישול אפקטיבית, כזו שניתן יהיה להמשיך אחריה בעיבוד ורפלקציה להמשך העבודה, חשוב שמנהל סדנת הבישול ימקד את הסדנה לצרכיה המיוחדים של הקבוצה וידע לכוון את מהלך הסדנה לפי הצרכים הממוקדים שלה. דרושה מיומנות המשלבת ידע בייעוץ ואימון יחד עם יכולות הנחיית שטח של סדנת בישול.

שימו לב שאינכם נסחפים לעוד סדנת בישול מגבשת, שיתרונותיה רבים אך השפעתה לטווח הקצר בלבד, אלא מעמיקים לתובנות באמצעות סדנת בישול התפורה לפי המידות שלכם.

להלן מספר נושאים שניתן למקד סדנאות בישול:

1. סדנה בדגש הישרדות ויצירתיות. העיבוד יהיה על – יצירתיות, טעם האוכל, עמידה בלוחות הזמנים, ניצול המשאבים וכד'

2. סדנה בדגש ניהולי יצירתי חברתי – הקבוצה תחולק לצוותי עבודה: צוות הנהלה, צוות הכנת אוכל, צוות עיצוב, צוות בידור.

העיבוד יהיה על – יצירתיות, אופן ההגשה, בניית התפריט, מגוון המאכלים, טעם האוכל, עיצוב האירוע, ניצול המשאבים, תוכנית הבידור- סביבת עבודה.

3. סדנה בדגש תחרותי – הקבוצה תחולק לשתי קבוצות שיתחרו זו בזו. העיבוד יהיה על – יצירתיות, גיוון המאכלים, עבודת צוות, לוחות זמנים, פרמטרים ערכיים כמו קיימות/מיחזור.

4. סדנה בדגש win win or loss loss – הקבוצה תחולק לשתי קבוצות שיתחרו זו בזו אבל אמצעי הייצור והמשאבים(האוכל) משותפים.

העיבוד יהיה על – יצירתיות, צעדים בוני אמון, פתרון קונפליקטים, ניהול משא ומתן, עבודת צוות וכד'

סדנת בישול ממוקדת צרכים- זוהי סדנת בישול גורמה!

אז לפני שאתם יוצאים לסדנת בישול, הנה מתכון פויקה עוף מוצלח במיוחד, חשוב ביותר- אל תנסו את זה בבית…רק בשטח!

המתכון של גלעד המאירי, מתוך הספר בישולי הדרך:

המצרכים:

4-6 כרעי עוף

3 בצלים חתוכים לרבעים

5 גזרים קלופים וחתוכים לעיגולים

8 תפוחי אדמה קלופים וחתוכים לקוביות

1 ראש שום מפורק לשינים קלופות

1 ראש כרובית קטן מפורק לפרחים

2 בטטות גדולות חתוכות לרבעים

1 פלפל צ'ילי חתוך לעיגולים קטנים

1 דלורית או דלעת ערמונים חתוכה לקוביות

1 סלסלת פטריות שמפיניון

לרוטב הבישול:

רבע כוס טריאקי

רבע כוס סויה

חצי כוס שמן

שלושת רבעי כוס סילאן

1 ענף רוזמרין

2 כוסות יין אדום

מלח פלפל

אופן ההכנה:

מכינים גחלים (בהתחלה אפשר אש יותר חזקה אבל לא להגזים)

לאחר מכן מניחים את הפויקה, משמנים אותו בחלק מהשמן, מוסיפים את הבצל, השום והפלפל. מאדים עד שהבצל נעשה שקוף

הבצלים בפויקהמוסיפים את העוף למספר דקות עד לשינוי הצבע:

העוף בפויקהלאחר מכן מוסיפים את כל הרכיבים, כולל הרוטב והתיבול, ממלאים מים עד לגובה של 80 אחוז מגובה התבשיל. מערבבים היטב ובעדינות.

20131109_120513מחכים עכשיו שעה וחצי עד שעתיים. לא לערבב בזמן הבישול, כי אז ייצא דייסה, להקפיד לוודא כי מפלס המים לא יורד מתחת לכחימישית מגובה התבשיל, להקפיד לשתות יין או להכין תה צמחים מהביל, או שניהם ביחד…

20131109_123451אפשר לגוון לפני שמוציאים בצנוברים ובכלל אפשר לגוון עם מצרכים אחרים. בסוף התוצאה:הפויקה מוכןבתיאבון!!

ליצירת קשר לסדנת בישול גורמה: 050-9398282. גיא

הסיבה ה 11 לפיטורים

חברת טבע לא החברה הראשונה וכנראה גם לא האחרונה שמשתמשת בסיבה המעצבנת ביותר לפיטורי עובדים- הסיבה ה 11.

כל עשר הסיבות הראשונות לפיטורים הם מוצדקות ומתבצעות בשל הפרת חוזה או אמון של העובד כלפי מעבידו בדרכים שונות. ראו כאן קישור מעניין לסיבות שונות אלו, אשר אחת מהן היא, למשל, שימוש בסמים ואלכוהול בזמן העבודה אשר משפיעות בוודאי על קבלת החלטות והתנהלות תקינה…

הסיבה ה 11 היא שונה משום שהמעסיק מפטר את העובד למרות שהנאמנות של העובד לא הוטלה לרגע בספק, גם לא היתה תלונה על איכות העבודה, אלא להיפך- העובד יכול להיות הטוב ביותר, אולם הסיטואציה היא שמכתיבה את המציאות של הפיטורים. משהו בסגנון- "זה לא אתה, זה אנחנו"

כלומר, מציאות שבה החברה מוצאת את עצמה בקשיים או בצורך להיות רווחים יותר (תלוי איך מפרשים את המציאות, ראו לדוגמא את מנכל ECI ודעתו על פיטורי עובדים גם כשהחברה במאזן רווח חיובי), ומודיעה שבעקבות הרצון להיות יעילים יותר, העובד הוא שישלם את המחיר, על אף שהוא מבחינתו היה מוכן להישאר בחברה עד הפנסיה (מה שקורה הרבה בטבע) ושהאיכות שהוא נותן אינה מוטלת בספק.

אולם המציאות הזו אינה גזירת גורל, היא תולדה של מעשים, החלטות וביצועים שלקחו מנהלים בכירים. הם הובילו את הספינה למקום שבה היא נמצאת, הם שצריכים להיות אחראים על הנעשה, ולא, האחריות אינה לפטר עובדים, אלא למצוא פתרונות בעזרת העובדים הקיימים ובעיקר בעזרת הערכים שהובילו את החברה בזמן הצלחה, לדעת להשתמש בהם גם בשעה זו.

מילים מילים הם פדו ממוחם הקודח

מה הכוונה למצוא פתרונות בעזרת העובדים הקיימים? כמובן שזו לא חובה, אולם אם זה האני מאמין שלך- בימים הטובים, זה צריך להיות האני מאמין שלך גם בימים פחות טובים, אי אפשר להחליט שערך בסיסי בחברה הוא בון טון ב 2009-2012 ובשנת 2013-2014 הוא פתאום נעלם כלא היה.

במה הדברים אמורים?

הנה מבחר ציטוטים מתוך דוח אחריות התאגידית של טבע משנת 2009:

שלמה ינאי המנכל ופיליפ פרוסט יו"ר מועצת המנהלים בפתח דבר:

"טבע היא חברה ישראלית גלובלית…לטבע קשר בל ינתק למדינת ישראל, כור מחצבתה…הישראליות היא חלק מהותי מתרבותה הארגונית של טבע ועובדינו ברחבי העולם פועלים לאורה של מורשת טבע שנבנתה ועוצבה כאן… טבע היא מקור לגאווה לאומית ונדבך משמעותי בחוסן הכלכלי והחברתי של מדינת ישראל. אנו שואפים להמשיך ולמנפה לטובת כלל החברה בישראל מתוך הכרה כי מובילות עסקית משמעה גם מובילות ערכית-חברתית"

כל מילה בסלע ומעוררת השראה. אולם מילים אלו צריכות לקבל תוקף גם בשעות קשות, אין זו חוכמה לפזר אותם כשאתה מרוויח מילארדים, אלא המשמעות של להיות מוביל ערכי- חברתי אומרת שאתה צריך לעשות הכל כדי לא לפטר עובדים, אחרת אין טעם למילים מילציות אלו. אמרתם? תעמדו במילים שלכם- תהיו מובילים ערכיים חברתיים.

לא ייתכן שמובילות ערכית חברתית מסתדרת עם פיטורים המוניים, לא ייתכן שמובילות ערכית חברתית מסתדרת עם פער של פי 64 בשכר בין המנכל לשכר הממוצע של העובדים בטבע. פי 64!! זו ממש מובילות ערכית. לא ייתכן שמובילות ערכית חברתית מסתדרת עם ניתוק בתנאי ההנהלה עם המצב של פיטורי עובדים- ראו כתבה על מכוניות היוקרה.

אז אם טבע מחליטה לפטר עובדים- זו זכותה, אבל שלא תרשום שהיא חברה ישראלית שתורמת לכלל החברה בישראל, אלא שהמטרה שלה צנועה הרבה יותר- להביא רווח לבעלי המניות, אין פסול חוקי בכך, אולם יש עיוות ערכי גדול בין מה שהחברה ממתגת את עצמה בפני החברה הישראלית ובין ההתנהגות בפועל. זו שורש הבעיה.

אולם המיתוג אינו רק כלפי החברה הישראלית, הוא גם מול העובדים עצמם אשר חשבו שהם נמצאים במקום ערכי, בטוח, מוגן, אתי והומני, המאפשר לתת בחזרה באמון ובמתן ידע לאורך זמן.

בואו נקרא ביחד מה שיש לטבע להגיד לעובדיה והאם היא עומדת במילים אלו כלפי המפוטרים העתידיים:

"טבע מחויבת לפיתוח של סביבת עבודה ותרבות ארגונית שבהן כל עובדיה יכולים לתרום, כל אחד בתחום התמחותו, להצלחת החברה. טבע מעודדת את עובדיה להתפתח ולפעול בסביבה עסקית המציעה להם הזדמנויות רבות, מקנה להם תחושת הזדהות עם מטרה משותפת בעלת משמעות ומעניקה להם מסגרת אתית ברורה וסביבת עבודה תומכת. כל אלה תורמים לגיבוש של נאמנות לחברה, רמת מוטיבציה גבוהה, יעילות ויצירתיות, צמיחה והתפתחות אישית"

איזה יופי. עכשיו זה הזמן להוכיח את אמיתות מילים אלו. תנסו לפתור את המציאות הקיימת, בעידן פוסט קופקסון, באותה "סביבה תומכת, עם מטרה משותפת במסגרת אתית, ביעילות ויצירתיות לצמיחה והתפתחות אישית" ואוסיף- בתרומה להצלחת החברה.

זה הזמן להוכיח שהמילים אינן רק מיתוג אלא מאחורי הדוחות התאגידיים היפים, יש אמת ברורה, או שאל תטרחו לבזבז את הזמן בכתיבת דוחות כאלו. ערכים הם דבר רציני, הם לא אופנה חולפת, הם נמדדים בעיקר בשעת אמת.

זוהי הסיבה מדוע הסיבה ה 11 לפיטורים היא כל כך מעצבנת, במיוחד בחברה כמו טבע, אשר התחייבה בימים הטובים, לא להפעיל את הסיבה הזו כמניע לפיטורים, אחרת היא היתה כותבת זאת בדוחות שלה.

 

מה אפשר ללמוד מהסיבוב האחרון של הפיטורים האלו?

כשאתה נכנס לעבוד במקום מסוים, בדוק את המורשת, את המטרות, את הערכים ההומניים, אם הם התקיימו בזמן אמת של קושי ושיש להם השפעה מכרעת על קבלת ההחלטות. בדרך זו תהיה בטוח שהגעת למקום שיידע להחזיר לך על האמון שנתת בו. היום, כשנכנסים לעבוד במקום מסוים, צריך לבדוק את הדברים האלו, אחרת במשבר הראשון, כבר תדע שהמכתב בדרך, על אף שהיה ניתן למצוא פתרונות אחרים, במקומות שיודעים לעמוד מאחורי הערכים שהם אומרים.

מכתב פתוח לברונו לנדסברג, מייסד חברת "סנו"

בעקבות הראיון במגזין G  בגלובס עם ברונו לנדסברג

ברונו שלום,

קראתי את הראיון שנתת לגלובס עם הכותרת שהבטיחה רבות:

"לא ייתכן שאדם שעובד לא יכול לפרנס את משפחתו בכבוד"

וכותרת המשנה בישרה אודות הקפיטליסט שהיה שיאן השכר במשק בשנות השמונים, אשר התפכח כיום וקורא לצדק חברתי:

"הפערים החברתיים גדולים מדי וזה נובע מהמשכורות הלא נכונות שישנן בארץ, לא ייתכן שאדם שעובד לא יכול לפרנס את משפחתו בכבוד. צריך לחלק את השכר בצורה הוגנת יותר בין כל הדרגים, מנהלים ועובדים, כדי שלא יהיה פער גדול כל-כך. המשכורות למנהלים הן דבר בלתי נסבל, על אחת כמה וכמה כשיש מפעלים שלא מרוויחים. מי שלא יכול לשלם משכורות, שלא יחזיק את המפעל על חשבון קיצוץ לעובדים; לפעמים יותר הוגן לסגור אותו".

קראתי את הכתבה הזו לפני מספר שבועות ועדיין לא נרגעתי ממנה, הראיון הזה יושב בראש שלי ולא עוזב משום שהפער העצום בין האמירה היפה הזו, לבין כל מה שנאמר בשאר הראיון, לא נותן מנוח ודורש לקבל הסברים ולכן אני כותב לך את המכתב הזה.

כי חוץ מהאמירה הזו, אשר היתה שולית בראיון, והעורך רק החליט לברור את המוץ מן התבן, הראתה כמה היא רחוקה מתפיסת העולם שלך, אשר כנראה נשארה דומה לתפיסתך מלפני 30 שנה. וזה כל כך חבל, כי אתה, בגילך המחכים, עם הניסיון והתובנה האנושית המצטברת, יכולת לשמש בראיון הזה כמורה דרך, מנטור, עבור תעשיינים ובעלי עסקים רבים, אפילו התפכחות בסוף הדרך יכולה לעורר השראה ואינה מאוחרת מדי.

אולם קריאה נוספת של הדברים שאתה אומר סותרים כל מכל את התובנה הזו בדבר שכר הוגן, אחריות חברתית וסביבתית, ערכים משותפים עם הקהילה- הלקוחות, ובעיקר- חזון שיוצר ערך מוסף לחברה ולא עוד דרך להגשים את החלום הצר, אם כי בהחלט חוקי ומקובל, להגדיל את ההתעשרות המשפחתית.

ממה נתחיל? מהחזון. החזון שלך היה- "סנו בכל בית". וכעת האתגר הוא: "סנו בכל בית בעולם".

זהו חזון של העולם הישן. עומדת מאחוריו תפיסה ישנה המסתכלת רק על מטרות החברה, האומרת משהו בסגנון- כשיהיה מוצר בכל בית- נרוויח הרבה, נגדיל את קופת ההתעשרות. אה, כן, גם הלקוחות ייהנו מהמוצרים והרי לכם עיסקה משתלמת לכולם.

האינסטינקט המיידי שלי לחזון הזה היה להוציא את כל המוצרים של סנו מהבית שלי ולהחליפם במוצרים של חברות אחרות כמו ניקול ויעקובי. ומה קרה? עדיין הבית נקי, גם בלי סנו.

סנו תיכנס אלי הביתה מחדש כשהיא תגדיר את החזון שלה מתוך רצון לייצר ערך מוסף עבור האנושות. עם הטכנולוגיה של היום, סנו יכולה להרשות לעצמה, בזכות האימפריה שיצרה, להשקיע בשינוי כל קו המוצרים שלה ויצירת חומרי ניקיון ידידותיים לסביבה. שתביא בשורה חדשה לידיים שמנקות, לגוף שסופג את הכימיקלים, ותעמיד חזון חדש של מוצרי ניקוי.

לחילופין, סנו תיכנס אלי הביתה אם תגדיר שהמטרה שלה היא לעזור ללקוחות שלה ליהנות מהחיים בבית ובסביבה ומתוך הגדרה זו תוכל לייצר מוצרים חדשים פורצי דרך וחדשניים שיגדירו מחדש את תחזוקת הבית ונקיונו.

כל עוד החזון תקוע על הסתכלות בשורה התחתונה של הרווח שלה- אני לא משתתף בחגיגה שלך.

נמשיך מהתרומות המתוארות בכתבה. אחריות חברתית זה כבר פסה. לתת כמה שקלים לגופים מסוימים ולקוות שבכך אפשר לסמן וי על נתינה לקהילה, כבר לא מספק. גם אני שנה שעברה תרמתי המון ואני בטוח שבמונחים של אחוזים מתוך הכנסה, תרמתי פי כמה מהתרומות שלך ועל זה אף אחד לא כתב בעיתון, גם לא עשיתי את זה כדי שיכתבו אלא משום שהתרומה הזו באה מתוך ליבת העשייה שלי ולא כחלק של מעשר או דרך אחרת לקבל פרסום אוהד של לקוחות.

תרומה אמיתית לקהילה, למקרה שאתה מוכן להקשיב להתפתחויות של העשורים האחרונים, אינה להיות נדבן, אלא להגדיר את הנתינה שלך, את השליחות שלך כמקור המוטיבציה והרצון של החברה להיות מי שהיא. לא בצד, לא פרומיל אחוז, אלא במרכז העשייה, במרכז המוצרים, במרכז הפיתוח והיצירה.

ולסיום, אתה מתלונן על כך שהמדינה! כן, המדינה! לא מאפשרת לך לתת לעובדים שלך. שאתה באמת רוצה אבל הבירוקרטיה מסבכת את העניינים, נו באמת! לולא החוקים האלו מצב העובדים היה בכי רע, החוקים האלו באו להגן מפני אנשי עסקים ובעלים שלא מכבדים את האדם היוצר, אתה הראשון שצריך להבין זאת, ממרום גילך. נכון שלעיתים החקיקה המוגברת יוצרת מצבים אירוניים, כאלו שבהסתכלות צרה, פוגעים דווקא ביכולת של המעביד לתת לעובד, אולם בפריזמה רחבה יותר החוקים האלו מגנים ומאפשרים לעובד רשת ביטחון מפני מעסיקים לא הגונים.

יש לך את היכולת לתקן, מה שלאחרים כבר אין, לקרוא לחשיבה מחודשת, כזו שלוקחת בחשבון את טובת הסביבה והקהילה כסיבת הסיבות לקיומה של חברת סנו, ואז, אתה תראה, שהעיסקה משתלמת לשני הצדדים, כי ברגע שתגדיר חשיבה עם ערך מוסף, תמצא כלים ודרכים פורצות דרך להגיע ללב האנשים ואז סנו תהיה בכל בית, אבל אותך זה כבר לא יהיה מעניין, כי אתה תהיה מאושר שנתת משהו חשוב יותר, הענקת מתנה לאנשים שישתמשו במוצרי סנו, שיפרת את איכות חייהם, את סביבתם, ובכך הפכת אותם למאושרים יותר. אז גם סנו תיכנס אלי בחזרה בשמחה הביתה.

שלך

גיא אורן, יועץ ארגוני מנטלי

כיצד לייצר הצלחה במשך 40 שנה?

ההצלחה של כוורת שנמשכה על פני ארבעה עשורים ובבוודאי תמשיך ותהדהד עוד שנים רבות נוספות, מעלה את השאלה מה יש בה שאין בלהקות אחרות ואפילו יותר מכך- האם ניתן ללמוד מההצלחה של הלהקה וליישם אותה בארגונים?

 

מעבר לכל דבר אחר, כוורת היא מפעל של אנשים שעובדים ביחד בצוות. דינאמיקה של צוות קיימת בכל מקום ועל כן מעניין לראות מה יש בלהקה הזו שמצליח למשוך אליו כל כך הרבה אהבה ויצירת מותג על.

בראש ובראשונה מדובר בצוות מקצועי ומוכשר ביותר, אולם הדבר המעניין יותר הוא היכולת של הצוות לזהות את החוזקות של כל אחד מהצוות ולאפשר את הביטוי של כל אחד.

כדי שאפשר יהיה לתת ביטוי לכל אחד דרוש דבר אחד בולט- ויתור על אגו. לדעתי זוהי נקודת המפתח שהובילה את כוורת להצלחה. הכשרונות הרבים של חברי הלהקה הם יתרון עצום שהוביל ללחנים ושירים שלא נס ליחם אולם מצד שני היו יכולים לפוצץ בקלות את הדינאמיקה הצוותית בשל הרצון של כל אחד מהם להוביל.

 

הויתור על אגו, אם כן, היווה את המסר המרכזי של ההצלחה של כוורת, בעיניים של ניהול צוות והובלת ארגון. הקריירה המרשימה האישית של כל אחד מהם זזה הצידה כשהם נפגשים ביחד, ואין זה דבר של מה בכך. למשל זמר כמו אלון אולארצ'יק, אשר מוביל הופעות עם צוות נגנים מלווה, מוצא את עצמו בתפקיד בסיסט, אשר רוב זמן ההופעה אינו נמצא במרכז. היכולת של אולארצ'יק וכך גם של כל אחד מחברי הלהקה, לשים את האגו בצד ולהבין שהלהקה היא מעל הכל- יוצרת את הקסם שהוא win-win אמיתי. כל אחד מהם יוצא מורווח מההשתתפות ומהזזת האגו. כי למרות הכישרון של כל אחד מהם באופן אישי- אף אחד מהם לא יכול היה למלא בחיים את פארק הירקון ובריכת הסולטן במאות אלפי אנשים בתוך חודש. רק השותפות של כולם איפשרה לכל אחד מהם לחוות את האהבה של מאות אלפי מעריצים.

 

בארגונים רבים נושא האגו והכבוד הוא החסם העיקרי בדרך להצלחה של ארגון. אולי ההצלחה האדירה והייחודית הזו של כוורת תגרום לאנשים להבין איזו עוצמה יש לרעיון של win-win אשר דורש תנאי הכרחי של הזזת האגו וענייני כבוד.

 

אז אם אתם שואלים מהם המפתחות להצלחה של ארגון על פי כוורת, הנה המתכון:

מנהיגות אישית וראש גדול של כל השותפים

עבודת צוות ללא אגו מצד אחד ומלאה בתקשורת מפרגנת ומעודדת מצד שני.

לאפשר את ביטוי החוזקות של כל אחד בצוות כך שירגיש שהוא ממצה את הפוטנציאל האישי ושהוא שותף מלא להצלחת הצוות.

שאיפה תמידית ל win-win, חשיבה שמובילה תמיד לכך שהצוות גדול יותר מסך חלקיו.

 

אם ארגונים יאמצו את מודל כוורת במסגרת התחום שבהם הם עוסקים, יגרום להם להביט אחורה לאחר עשרות שנים של הצלחה ולהגיד בצניעות: נחמד, נחמד, היה ממש נחמד!

המפתח להצלחה בארגון- אמון הדדי בין ההנהלה לעובדים

אחת לאיזו תקופה מתפרסמת כתבה אודות מקומות עבודה שטוב לעבוד בהם.

לפני שנפרט מה יש בהם, נשים לב קודם מה אין בהם:

במקומות האלו לא נשמע על ויכוחים בסגנון אתם ואנחנו, כלומר הנהלה נגד עובדים וההיפך

במקומות האלו ועד עובדים הוא נושא שאינו רלוונטי

במקומות האלו עובדים מגיעים לעבודה ללא תחושת תסכול וניצול

במקומות האלו לא תמצאו תחושת חוסר אמון בין הנהלה לעובדים.

 

כל אלו ועוד, ממחישים עד כמה הצורך בועד או התארגנות עובדים מוכיח כי שורש העניין עמוק יותר לגבי התרבות הארגונית הרצויה, ולמעשה התארגנות עובדים אינה פתרון אלא רק מנציחה עוד יותר את הבינוניות של הארגון משום שהיא נשענת על חוסר אמון. במצב כזה, לא ניתן להגיע למיצוי הפוטנציאל גם אם יש ועד עובדים וגם אם אין.

המסקנה המתבקשת היא ללמוד מארגונים שיש בהם תרבות ארגונית המבוססת על אמון הדדי ולהתחיל ליישם בצעדים בוני אמון שינויים תרבותיים בארגון.

אז מה יש במקומות שכדאי וטוב לעבוד בהם?

המפתח הוא האמון ההדדי:

אמון בהנהלה ובמנכ"ל- תשעים אחוז ומעלה- אלו הציונים שמקבלים המנכ"לים על ידי העובדים שלהם בנושא האמון. מה גרם לנתון המצוין הזה? מדובר באמון הדדי של ההנהלה והעובדים.

צעדים בוני אמון של ההנהלה:

–          תחושה של שותפות-  ההנהלה מעודדת את העובדים להיות שותפים בקבלת החלטות

–          הזדמנויות להתפתח- ההנהלה מעודדת מהיום הראשון את הפוטנציאל של כל עובד, מזמנת את העובד לבטא את עצמו ולהתפתח

–          הטבות- ההנהלה לא שומרת את כל הרווחים לעצמה אלא משקיעה בעובדיה- הטבות שמתבטאות בחלל עבודה נוח ומעורר השראה, שירותי קפיטריות, מימון לימודים, אירוע חודשי לכל העובדים וכד'

–          עצמאות- ההנהלה מעניקה מרחב עצמאות לעובדים לבצע את עבודתם.

–          עניין- כל חברה יכולה תמיד לצעוד עם הזמן ולהשתנות, הנהלות שמאפשרות שינויים ולא שמרניות יוצרות עניין מחודש כל הזמן ואתגרים חדשים לעובדים.

צעדים בוני אמון של העובדים:

–          מחויבות – עובדים שבאים לעבוד ולא באים לעבודה. נותנים מהידע שלהם ומכשרונותיהם

–          שותפות- העובדים פועלים בהרמוניה של עבודת צוות, מחויבות לארגון ולא לקידום עצמי.

–          נאמנות- העובדים מחזירים בנאמנות ובהערכת ההנהלה.

במקומות אלו יש רשימת המתנה להיכנס אליה ולא מצעד של מאוכזבים שמחפשים את מקומם במקום אחר.

במקומות האלו לא מדברים על דור ה Y  שכבר הפסיק להיות נאמן, אלא עובדים נשארים לעבוד שם לאורך זמן כי ההנהלה מאפשרת התפתחות וקידום מקצועי ואישי.

מקומות אלו מוכיחים כי ניתן ליצור תרבות ארגונית שבסיסה בחוזה בין הנהלה לעובדים של אמון והערכה הדדית.

כיצד ניתן ליישם אמון הדדי בכל ארגון, גם כזה שיש בו חשדנות וחוסר אמון?

הניהול ההומני הינה תפיסה ניהולית המובילה ליצירת תרבות ארגונית שיש בה אמון והערכה, באמצעות הטמעת מודל חמשת הממדים, ניתן לשנות ולאמץ תפיסות ניהול אשר מובילות לשינוי תפיסתי של כל השותפים בארגון וליצירת אמון והערכה הדדיים בדרך למיצוי הפוטנציאל הארגוני.

ועד עובדים זה כל כך שנות השמונים

ראיון עצמי בנושא התארגנות עובדים

בחודשים האחרונים, במה שנראה כגל הדף של המחאה החברתית, מנותבת האנרגיה של עובדים רבים לכיוון של התארגנויות בחסות ארגוני עובדים. מפלאפון (ראו את הפוסט שהקדשתי על הנושא), דרך סלקום, עבור במקדונלד'ס, אלקטרה מעליות ועוד רבים, אשר בשם צדק חברתי מבקשים צדק תעסוקתי וחושבים שזו הדרך שבה הם יצליחו לשפר את תנאי עבודתם.

שאלה: משתמע מהפתיחה ומהכותרת שאינך רואה את ההתארגנות הזו כצעד מבורך ביחסי עובדים- מעסיקים?

תשובה: לגמרי. העובדים שדורשים כעת ממעסיקיהם תביעות לשיפור זכויותיהם בשם התעוררות חברתית, אולי יצליחו לכופף אותם ולנצח בקרב, אולם בטווח הארוך הם יפסידו במלחמה יחד עם המעסיקים.

כי מה הלך הרוח בארגונים אלו הפך להיות? אנחנו נגד הם. ארגון אחד שהופך להיות מחולק לשני גופים שרף האמון ההדדי ביניהם הולך ומתדרדר. ייתכן וזה היה כך כל הזמן, אולם ההתארגנות ליצירת ועדי עובדים רק מדרדרת את המצב הקיים עוד יותר ולא מהווה פיתרון הולם לצרכי הארגון ולאנשים שעובדים בו.

איני בא להצדיק את ההנהלות בסיפור הזה. הרי מטרת הבלוג הזה היא להוכיח שניתן ליצור ארגונים אנושיים, שחייבים לעשות שינוי בדרכי הניהול הקיימות ולפנות לניהול הומני, אשר אחד המרכיבים החשובים שבו הוא עיקרון השותפות.

שאלה: אז הנה, באים העובדים ומבקשים להיות יותר שותפים באמצעות התארגנות של ועד מייצג, מדוע אינך רואה זאת כצעד בונה אמון לשותפות?

תשובה: מחקרים מוכיחים כי עובד אשר חי ברווחה כלכלית ונפשית, יהיה יעיל יותר ורווחי יותר עבור הארגון. הוא יבוא לעבודה יותר (הכוונה שיוציא פחות ימי מחלה) ובזמן העבודה הוא יביא מעצמו הרבה יותר מאשר רק להעביר כרטיס. זהו מצב של WIN-WIN שבו גם העובד מרוצה ומרגיש שהוא ממצה את הפוטנציאל שלו ושמתייחסים אליו בהוגנות וגם הארגון ירוויח עובד עם ראש גדול ויצירתי הדואג להעצמת הארגון.

השאלה היא מה יגרום לו להיות ברווחה כזו? האם התארגנות בועד עובדים תוביל לכך? לדעתי לא, משום שאם פעם בשנות השמונים, הנהלות ראו בועד מכשיר שבו ניתן לשתף את העובדים בהחלטות מסוימות, והועד בהחלט ראה עצמו כחלק שתורם את הזוית שלו, כיום הועד נתפס כאיום בפני ההנהלות ולכן הם מעדיפים שלא יהיה בכלל, ואם בכל זאת לא הצליחו למנוע את הקמתו, הם יעשו ככל שביכולתם על מנת לגמד את הועד ולא לאפשר לו להיות שותף אמיתי משום שהוא נתפס כאינו משרת את הארגון אלא משרת את העובדים בארגון.

הדרך ליצור רווחה כלכלית ונפשית אצל העובדים היא לפנות למודל שותפות אחר, כזה המבוסס על אמון, מטרות משותפות והתלכדות יחד שיצעידו את הארגון קדימה ושהעובדים יוכלו ליהנות מפירות עבודתם. ההיפך הגמור מכל התהליך שקורה כעת.

שאלה: ממתי ועד עובדים כבר אינו מהווה מכשיר שותפות? זו אולי שטיפת מוח של ההנהלות?

תשובה: כולם מדברים על דור ה Y ועל השינויים בצרכים, בשאיפות, בדרכי ההתנהלות ובציפיות שיש לדור זה על פני העובדים המבוגרים יותר, אולם שוכחים שהשינוי שהם הביאו עימו, כמו גם תהליכים כלכליים עולמיים, הובילו לשינוי גם בתפיסת הניהול של ארגונים. השפיעו גם על ההנהלות עצמן.

ארגון במאה ה 21 הוא ארגון אנושי אשר שם לו למטרה ערכים משותפים– שהוא שואל את עצמו מהו הערך המוסף שהוא נותן לחברה? הוא כבר אינו מסתפק רק בהשאת רווחים לעצמו ולבעלי המניות, אלא יש לו מטרה חברתית. במחקר שכבר ציטטתי ממנו, הראו שהחברות המצליחות ביותר בעשור האחרון אלו חברות שעשו את השינוי לכיוון של ערכים משותפים- כלומר עשיית טוב לחברה, שינוי שיש בו השלכות גם להתייחסות לשותפות אמיתית עם העובדים.

ארגון כזה יוצר שותפות עם העובדים למטרה משותפת. ראו כאן את מודל השותפות עליו כתבתי בעבר, המראה כי שותפות אמיתית היא דרגה רביעית לעומת ועד עובדים שזו רמת שותפות רק בדרגה שנייה!

דור ה Y אינו יכול להרשות לעצמו להשתמש בכלי שעבד היטב בשנות השמונים, משום שאלו היו ארגונים שפעלו ברוח שנות השמונים. לארגונים הפועלים לפי ערכים משותפים יש לדרוש מודל שותפות המתאים לעת הזו, על כן ועד עובדים נתפס היום על ידי ההנהלות, במידה רבה של צדק, כגורם מעכב ופוגע מאשר גורם מקדם ומאפשר צמיחה.

שאלה: הרי פה זה כל העניין. צמיחה זה יופי אבל בלי ועד עובדים מה יראו העובדים מהצמיחה הזו? אמנם שותפות מדרג רביעי זהו דבר יפה, אבל כדי להגיע אליו צריך קודם כל את הדבר הבסיסי והוא התארגנות מסודרת של עובדים. אחר כך אפשר יהיה לצמוח לדרגות שותפות גבוהות יותר. כיצד ניתן לדלג על הקמת התארגנות עובדים?

תשובה: למנהלים בעת הזו יש חובה מוסרית. אסור להם לראות בעובד רק כוח אדם, אלא הון אנושי. המשמעות של ההגדרה המילולית הזו לחיים עצמם היא שינוי תפיסתי בחשיבות העובד לארגון, בכך שיאפשר לו אוטונומיה למרחב יצירתי שבו יוכל לממש את עצמו (גוגל כדוגמא), חלה עליו חובה לדאוג שלא יהיו פערי שכר גדולים בין הנהלה לעובדים, חלה עליו חובה מוסרית להגיע לרמת שותפות בדרגה הרביעית עם העובדים. חלות עליו חובות מוסריות משום שהארגון הפך להיות מוסרי, יש לו מטרה ערכית שאותה הוא רוצה לקדם.

כדי לקיים מטרות אלו, ההנהלה חייבת ליצור שותפות עם העובדים, יותר מכך- ארגונים בשלים כבר הבינו זאת ועושים את זה בהצלחה כה רבה אשר העובדים בה מרגישים מתוגמלים כלכלית ונפשית ואינם רוצים לעזוב את מקום עבודתם, להיפך- קיימות רשימות המתנה ארוכות של עובדים הרוצים להיכנס בשערי ארגונים אלו.

שאלה: מאוד יפה מה שאתה מתאר, הנהלות מחויבות מוסרית שנותנות לעובדים מה שצריך ואף יותר, אולם רוב ההנהלות אינן כאלו, הקלף היחידי שנותר לעובדים הוא להכריח את ההנהלות למינימום של שיתוף באמצעות ההתארגנות, אחרת המצב יהיה גרוע יותר.

תשובה: בדיוק ההיפך. ההנהלות כבר הפנימו את השינויים של דור ה Y והשינויים העולמיים בדבר מטרות החברה, אולם מתקשות בהעברה של ההפנמה הזו אל המציאות. העובדים צריכים לבוא בצעד בונה אמון כדי לעזור להנהלות אלו ליישם חשיבה חדשה זו. דרישה להתארגנות נתפסת כצעד שאינו בונה אמון- ההנהלות מתייחסות לכך כשדידה של העובדים, השתלטות על מפעל חיים שהקימו הבעלים, אלו שלקחו את הסיכונים, אלו שיזמו, אלו שיצרו מקומות עבודה, אלו שהיו בעלי חזון, הם עשו את כל זה, היכן האחריות של העובד? רק לבוא וליהנות מהפירות? אילו סיכונים הם לקחו בשביל לקיים את הארגון? כך זה נתפס בעיניהם ולא חסרים ציטוטים בסגנון.

על העובדים להוכיח שיש מטרה משותפת והיא להמשיך את החזון, להיות שותפים בהצלחה, ולפנות למנגנון שיתופי בונה אמון ולא מגביה חומות. מנגנון של דיאלוג, של שותפות, עם אפשרות לשתף צד שלישי חיצוני ומוסכם על שני הצדדים שישרה אמון בתהליך. ארגוני העובדים כמו "ההסתדרות" או "כוח לעובדים" לא יכולים להיות צד שלישי כי הם נגועים באינטרסים זרים לקידום כוחם הם ולהצדקת קיומם.

שאלה: ואם העובדים אכן ילכו בדרך שאתה מציע ועדיין ייתקלו בהנהלה צינית שמפריחה סיסמאות של שותפות אך בפועל ממשיכה לדרוס ולנצל? אז הם שוב יימצאו בשותפות דרגה ראשונה- כלומר לא שותפים בכלל.

תשובה: אני טוען שצריך לנסות להשתמש בשפה של המאה ה 21 ולא בכלים של המאה העשרים, כלומר לשאוף לרמת שותפות בדרגה רביעית. אני מאמין שהנהלות ישתפו פעולה ברגע שהם יבינו שהמטרה היא אחת ולא רק לקידום מעמדם הכלכלי של העובדים, אלא לטובת כל הארגון, לטובת החברה. ואם זה לא יצלח, שום ועד עובדים לא ישנה מהותית את המצב שהארגון הזה הוא חולה ולא מוסרי. כל עובד יצטרך לעשות את החשבון נפש שלו, מדוע הוא משתף פעולה ועובד במקום שלא רואים אותו כאדם.